Sprachgeschichte:ʾānnā (mas. אַנָּא, vgl. Hier. anna, she. å̄na), "ach" i.K. einer Bitte oder i. d. Anrede an einen Höheren: bhe. (אנא u. אנה, häufig vor יהוה od. אדני), mhe. אנא (häufig i. d. Phrase אנא השם; אנה selten u. nur piyyut.)Formen:אנא 4Q504 frg. 1-2R vi,10; mit ה nur in unsicheren Belegen: ]אנה 4Q443 frg. 1,3 (od. l. ]אנה, vgl. DJD XXIX, 351.353), ואנה 4Q175 1,23 (od. →הנה III, par. ואנה[ 4Q379 frg. 22 ii,9); qb. אנא (11Q5 frg. E i,1 = אָנָּא Ps 118,25, Mur. 88 10,22 = אָנָּה Jona 1,14) u. אנה = 𝔐 (1QIsaa 31,22 [Jes 38,3], Mur. 88 11,13 [Jona 4,2]) Semantik:A) ach! i.S.v. "bitte!": ]אנה תט "ach, neige" 4Q443 frg. 1,3 (i.u.K.); mit →נא I "doch" in 4Q504 frg. 1-2R ii,7 אנא אדני עשה נא "ach Adonai, handle doch" (L.u.) u. in frg. 1-2R vi,10–11 אנא אדוני כעשותכה נפלאות מעולם ועד עולם ישוב נא אפכה וחמתכה ממנו "ach Adonai, wie du Wunder getan hast von Ewigkeit her bis in Ewigkeit, möge doch dein Zorn und deine Wut von uns ablassen"; ואנה "und ach" 4Q175 1,23